איך אפשר להסביר את זה שבשעה שרחובות ניו יורק ריקים מאדם, כל יום עסקים קורסים, האבטלה בארצות הברית עלתה לשיעורים שלא נראו מעולם (מ-3.5% בפברואר ל-14.7% באפריל)... הבורסה ממשיכה בראלי ועולה בטירוף כאילו כלום? מאז אמצע מרץ עלה מדד הנאסדק בלא פחות מ-30%. מדד S&P עלה בתקופה הזאת ב-20%. איך אפשר להסביר את זה?
ראו כאן את העליות בבורסות ממרץ ובמקביל את העליה המטאורית וההיסטורית בשיעורי האבטלה בארצות הברית:
איך אפשר להסביר את זה שברגע שהתאפשר לנו, עברנו מהר מאוד ממצור קפדני בבתים ושטיפת ידיים אובססיבית, לשמירה חלקית ביותר על ההנחיות, ורצון עז לחזור לשגרה? למה בתור לפלאפל השכונתי אנשים מתגודדים ורק מיעוט חובש מסיכות? האם החשש מהמגפה חלף תוך שבוע? איך אפשר להסביר את זה?
אז אפשר להסביר את זה. לתופעה הזאת קוראים: "הטיית האופטימיות".
כן, למרות מה שנדמה לנו, מרבית בני האדם (80% לפי המחקרים) הם אופטימיים מטבעם. אופטימים ברמה שלא מאפשר להם להסתכל נכוחה על המציאות.
כן, אנחנו יותר אופטימיים מריאלים.
זה מתחיל בזה שאנחנו אופטימים לגבי עצמנו, מכיוון שאנחנו בטוחים ביכולת שלנו להשפיע על המציאות. אנחנו משוכנעים שאנחנו מוכשרים יותר, חתיכים יותר ומוצלחים יותר מהאדם הממוצע (וכמובן... שלא באמת כולם יכולים להיות מעל הממוצע). זה ממשיך, בכך שאנחנו מניחים שהסבירות שנחווה אירועים חיוביים בחיינו, היא גבוהה הרבה יותר מההסתברות האמיתית שהם יקרו. ולבסוף, הסבירות שאירועים שלילים יקרו לנו נראית לנו נמוכה בהרבה מההסתברות שהם יקרו באמת ("לי זה לא יקרה").
יותר מכך, גם כשנקבל את הנתונים האמיתיים, המוח שלנו כל כך מיומן בלדחות את הנתונים שלא מסתדרים לו עם הטיית האופטימיות, שנתמיד בגישה האופטימית שלנו.
למשל, כששאלו אנשים במחקר מה הסיכוי שיחלו בסרטן, הם אמרו שהסיכוי הוא: 10%. וכשהראו להם נתונים סטיטיסטים שמראים שיש להם סיכוי של 30% לחלות בסרטן, הם שינו את ההערכה שלהם ל… 11%. כן. המוח שלנו מתנגד חדשות רעות. לעומתם, הפאסימים, שהעריכו שהסיכוי שלהם לחלות הוא 50%, תיקנו מהר מאוד את ההערכה שלהם לאחר שקיבלו את הנתונים. כן, כשזה לחיוב, המוח יודע לתקן מהר.
בסך הכל, אלה חדשות טובות. הריאליסטים שבנינו הם די מדוכאים, ואלה מנגנונים שמאפשרים לנו לחיות את החיים באופטימיות, שהנה זה עוד רגע קורה, נמצא את האהבה, נביא את הקופה ונהיה מאושרים באמת.
הנטיה הזאת בבסיסה היא הטיה לגבי העתיד הפרטי שלנו. אנחנו הרבה פחות אופטימים לגבי העתיד של השכן שלנו, החברה שאנחנו עובדים בה או המדינה. שם אנחנו הרבה יותר ריאליסטים.
אבל באירועי הקורונה קורה משהו אחר. למרות שלא מדובר באירועים אישיים, אלא באירועים גלובלים וענקיים, הרי בגלל שיש להם השלכה עצומה, ישירה וקיומית על האושר הפרטי שלנו, אנחנו מייצאים את הטיית האופטימיות האישית שלנו אל העולם החיצוני. אנחנו משדרים אופטימיות לגבי העולם, המגפה והכלכלה. כן, זה כבר מאחורינו והנה עוד רגע הכל יהיה בסדר.
והתוצאה - בורסות עולות ואנשים בלי מסיכות בתור לפלאפל.
אז מה אנחנו צריכים לקחת מכאן?
כאנשי שיווק במצב הזה, אנחנו אוהבים את הטיית האופטימיות. אנחנו צריכים שאנשים ירגישו טוב יותר, כדי שיחזרו לשגרה ולחנויות. הנטיה הטבעית בטווח הקצר, היא לתדלק אותה ולחזק אותה. אבל במציאות שלנו המשחק הוא משחק של טווח ארוך. סביר להניח, שהמציאות הריאלית עוד תידפק על דלת הבית בקרוב. לכן, לכו בצעדים זהירים. אל תהיו גרידים. תזכרו שהצרכנים סובלים מהטיה כזאת, ובימים כאלה, היא דורשת איזונים.
וברמה האישית, אם עוד לא הכנת את עצמכם לימים הקשים שבדרך, אז אופטימיות זה נחמד, אבל לא קונים איתה במכולת. אז שימו חיוך על הפנים, אבל התכוננו לכל סנריו.
רוצים לשמוע עוד על הטיית האופטימיות? קבלו TED על הנושא (+תרגום לעברית):