"נורא, כמה זה נורא. בסוף מתרגלים להכל".
דודו טסה באחד השירים היפים שלו מתאר את עצמו במצב קשה: בודד, מפוחד, חסר אוויר. הוא אומר שהוא מעדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה, אבל בסוף מתמכר למצב הקשה שבו הוא נמצא. בסוף מתרגלים להכל. הוא אומר. וכמה זה נורא.
אנחנו נמצאים כבר יותר מחצי שנה במציאות חדשה. ואם להיות ריאלים, היא כאן להישאר עוד זמן רב. ננוע מסגר לסגר. מאיסורים לשיחרורים. מלימודים מרחוק לקפסולות בכיתות.
ואנחנו מתרגלים. מתרגלים ללכת עם מסיכות. מתרגלים לזום. מתרגלים לג'ינגול עם הילדים. מתרגלים לחל"ת. מתרגלים לאובדן הסמול טוק במטבחון של העבודה. וגם מתרגלים לאובדן הפנאי והבידור. לאובדן האינטימיות עם בני הזוג. לא לחבק חברים קרובים. מתרגלים.
מחקר ישן הראה שלוקח 21 יום כדי לפתח הרגל. מחקרים מתקדמים יותר דיברו גם על טווחים ארוכים יותר עם ממוצע של 66 ימים. מה שלא יהיה אנחנו כבר הרבה אחרי.
אין מה להשוות את ההתנהגות שלנו בסגר ב' לסגר א'. אם בראשון היה הלם כללי (וגם תחושה שמדובר במצב זמני לחלוטין) הרי שבסגר השני אנחנו כבר רגילים ומיומנים.
אז איך זה משפיע על חשיבה שיווקית?
בימים של פרוץ המגיפה היו ארבעה סוגי מסרים שיווקים נפוצים:
"תהיו חזקים. אנחנו איתכם".
התמקדות במכירת מוצרי הישרדות: ביצים, מסיכות ואלכוג'ל.
התמקדות במוצרי פנאי לבית.
התמקדות בהצעת אלטרנטיבה מהירה למשהו שאבד בעקבות המצב (לא יכולים להגיע למשתלה - נדאג שתוכלו להזמין באון ליין; לא יכולים לחבק את את אמא - אבל יכולים לשלוח לה מתנה לחג; אי אפשר ללכת למסעדה - אז הנה מארז חוויתי כדי לעשות בראנץ' בבית). וכו' .
אז נכון להיום מסרים של אוויר חם… כבר איבדו מזמן את האפקט שלהם (אם היה להם כזה)
אנחנו כבר מבינים שרוב הסיכויים שנשרוד את זה, אז פחות לחוצים על מוצרי יסוד וחומרי הגנה.
וכבר התאמנו את עצמנו למצב, אז אנחנו כבר יותר מאומנים בלמצוא אלטרנטיבות.
אז מה אנחנו צריכים עכשיו?
חיוך ותקווה.
כי זה נכון שהתרגלנו.
אבל לא טוב לנו. ואנחנו עייפים ושחוקים. ואנחנו מתגעגעים לחיים הקודמים שלנו.
אנחנו צריכים דברים שיעשו לנו טוב על הנשמה. שיעלו חיוך. שיציתו את הרגשות שלנו שהתקהו.
לא סתם סדרה כמו "אמילי בפאריז" שביום רגיל כנראה הייתה נבלעת במעמקי הנטפליקס הופכת לשיחת היום.
כי אנחנו רוצים נורמליות פשוטה כזאת. עם בעיות ממש קטנות.
ומותגים שיאפשרו לנו להתעודד, להרגיש יותר טוב עם עצמנו היום ולהיות יותר אופטימים לגבי העתיד ירויחו נקודות.
אז אל תקחו את עצמכם כל כך ברצינות. תקופת משבר היא השעה הגדולה של ההומור.
תתמקדו בנו כפרטים ובצורך שלנו לתת קצת לעצמנו: להירגע, להתפנק, לנשום.
תעודדו אותנו לצאת מהשבלונות שלנו שאופן טבעי השתבללנו אליהם: לעשות ספורט, לטייל באזור הקרוב למקום המגורים שלנו, למצוא גיוון בתוך השגרה החונקת.
וציירו לנו חלומות על העתיד (שבו נקווה שלא רחוק) שבו נוכל לחזור לבלות, לטייל ולהסדיר דופק.
כי זה נכון שמתרגלים להכל.
אבל לדברים טובים מתרגלים מהר יותר.
מוזמנים להקשיב לפודקאסט מרתק על השיר "בסוף מתרגלים להכל" כאן.