לפני שנתיים נתקלתי במקרה באינסטגרם בתרשים הזה. מאז עם כמעט כל מי שאני פוגש אני מדבר על ikigai.
בלי לחפור יותר מדי (ואפשר) ikigai ביפנית זה "תכלית הקיום" והתפיסה שמגיעה מאוקינאווה (מקום שאנשים חיים בו באמת עד 120) אומרת שאדם מוצא את תכלית הקיום שלו כשהוא מוצא מפגש בין ארבעה מעגלים: (1) מה שהוא אוהב לעשות; (2) מה שהוא טוב בו; (3) מה שהוא יכול להתפרנס ממנו; ו-(4)מה שהעולם צריך. וכל עוד לא מצאנו את ה-ikigai שלנו משהו בנו ירגיש לא בנוח וימשיך לחפש.
יש לכם "מקצוע" אם מצאתם משהו שאתם טובים בו ומתפרנסים ממנו, אבל לא באמת אוהבים. יש לכם "תשוקה" אם מצאתם משהו שאתם אוהבים וטובים בו, אבל לא ממש מתפרנסים ממנו. יש לכם "mission" אם מצאתם משהו שאתם אוהבים ועושה טוב לעולם, אבל לא רואים מזה שקל. אבל רק אם מצאתם מפגש בין כל ארבעת המעגלים מצאתם את ה-ikigai שלכם.
בריצה המטורפת של החיים, עם העבודה והילדים והפרנסה, והדוד שהתקלקל, אין לנו באמת רגע לעצור ולשאול את עצמנו מה ה-ikigai שלנו (אם קראתם עד כאן, אז כבר עשיתם את הבלתי יאומן). בוא נגיד את האמת, זה קל בשקף, אבל זה פקינג קשה למצוא את ה-ikigai שלך. בחודשיים האחרונים חזרתי להגיע לחברות וסטארטאפים ולעזור להם למצוא את הכיוון שלהם. אני פוגש מנכ"לים וסמנכ"לי שיווק מעולים שנמצאים במרוץ מטורף בעבודה, עם action items, ויעדים ולוחות זמנים. אבל המצפן חסר. ואני בא לעזור להם לפצח את הדרך שלהם.
פתאום נזכרתי מה אני הכי אוהב וגם במה הכי טוב. הרגע הזה שמתוך הרעש של מציאות מורכבת מלאה בפרטים אני מצליח לראות בבהירות את הדרך הנכונה. להיות בעצמי המצפן. התשובה תמיד נמצאת שם, רק צריך לחשוף אותה. שנים של התנסויות וחוויות וכשלונות והצלחות מוצאים את הביטוי ברגע הזה שהכל נהיה בהיר.
ופתאום נדמה לי שגם ה-ikigai שלי היה שם כל הזמן. רק מחכה להתגלות. ויכול להיות שה-ikigai שלי הוא פשוט להיות "המצפן".
אז הנה.
אין לי סיכום עשור.
אבל עוד שנה ועשור חדש שמתחילים. וכל מה שנשאר לנו זה להמשיך לחתור ולנסות למצוא את הדרך הכי נכונה בשבילנו. ומי יודע? אולי בסוף נמצא...